Daily Archives: 23 בפברואר 2016

הרועה רואה

ענווה – “ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי”

בס”ד
פרק א’
הולכת, צעד ועוד צעד בארץ ישראל, כל צעד …מצווה, כיבוש ארץ הקודש.
מהרהרת: ‘הרבה מבני ישראל לא זכו אפילו לדרוך כאן, לפסוע פסיעה אחת כזו, ואנחנו… וווווווואאאאאאאווווווו…איזו זכות!!! איך זכינו אנחנו? מה עשינו כל-כך מיוחד שזכינו??’
זה סיפור על לידה, אי אפשר לתאר במילים מה זה להישאר באותו גוף ולהשתנות לגמרי, להתכלל בעם ישראל בתוך המון אדם ופתאום להבין את התכלית., אני לא המרכז, העם היהודי הוא המרכז ואין אני, יש את חלקי בתוך השלם. איזה יופי, יופי אמיתי, האמת, המוחלט, אין עוד.
ילדה טובה , בית עם ערכים… אבא סיפר איך כבשו את סיני, איך הם עברו את התעלה ונלחמו בעיר סואץ, איך החברים עלו לגבעת התחמושת ולתוך תוך הלב – הגיעו עד הר הבית. פשוט היסטוריה מהלכת, אנשים מדהימים שעשו מסירות נפש על עם ישראל בארצו – או כמו שקוראים לזה אצלם – אהבת המולדת, תחי מדינת ישראל. ואחוות אחים שלא תיראה עוד כדוגמתה לדורי דורות.
אז איך זה שפתאום מתה לי המדינה, איך??? אל תקפידו עליי, זה לא פשוט כשזה קורה.
חושבת: ‘מפחיד, מה עכשיו?מה עושים עם האמת הזו? כולם במקום אחר ממש, לא מובנת, זגוגיות בעיניים של המשוחחים איתי… כאילו השפתיים שלי נעות ושולחות מילים לעולמות אחרים, והם… מה? לא נמאס כבר לדבר שטויות נבובות בלי סוף ובלי שום תכלית? כמה אפשר ללכת במעגלים ולחזור להתחלה? ואפילו לא להרגיש בזבוז זמן., לא מבינים, איך אפשר עכשיו להסביר? לא עובר מסך איזו הרגשה של ניתוק. ‘
בתחילת האביב ירדנו לדרום , לגור ליד הים עם כל המשפוחה. שמענו דיבורים על פינוי הגוש וזה נראה ממש לא מציאותי. יש כבישים וכיכרות, בתי ספר, גני שעשועים, עצים, פרחים, מרכז קניות….המון תעשיה, חממות, מה לא? עולם שלם. ואהבה…אהבה…ואחווה. אין מצב בכלל לחשוב על שטויות, בוא נלך לגלוש, לעשות חיים, איזה כיף.
מה לעשות? החיים טובים והפוליטיקאים צריכים כסף בשביל להחיות את עולם הממון. מצאנו את עצמינו מול אחינו הלבושים באותם המדים שאבא שלי וכל הטובים שבטובים לבשו בכל מלחמות ישראל, רק מה שהיה מוזר זה שאנחנו היינו האויב והבתים שלנו היעד. איזה בלגאן בלב , אבל נלחמנו על בתינו עד שהנשמות האלו עמדו מולנו. מה? נילחם בהם?? לא נפגע בהם, בחיים לא, כזה דבר זה בלתי אפשרי, לא יכול להיות !!! זה בטח חלום רע, לא מציאותי, לא, לא, לא!!!!!

 

פרק ב’
מקשיבה לרשרוש העשב הנמעך תחת רגליי, לבני שמספר משהו על חוויות מבית הספר, לשקט שבתוך שירת הטבע . רואה אור גדול ומיוחד שמאיר את הנשמה ומעורר אהבה אינסופית . יורדים מההר לכיוון הכפר הסמוך עם צלוחית קטנה מלאה בטיפות יין (משהו מתורת הסוד).
פסח, בלילה סיפרנו לילדינו על יציאת מצרים, הסיפור הידוע והלא מסונן של בני ישראל, איך הקב”ה בחר בנו והוציא גוי מקרב גוי- בחר לו עם חדש, עשה ניסים ושינה את כל ה”טבעים” כדי להפריד אותנו ולהרים אותנו מהתחתית של התחתית ולקחת אותנו למדבר ולהפוך דווקא אותנו לבן הטיפוחים של מלך מלכי המלכים. בלתי נתפש, איך מסבירים את זה…מחיים של עבדים מרודים לנסיכים ובנות מלך שבסופו של דבר יוכתרו ויקבלו ירושה לא פשוטה ויצטרכו להנהיג את העולם . ובהבנה עמוקה שיש כאן שליחות, ללא אגו , ללא גאווה, ללא תאווה ואינטרסים ויוקרה וכבוד וכל הדברים האלה,.
בסוף הדרך, ומתוך ענווה – תישאר רק אהבה, נקיות, שמחה וכל אילה.
המסע המשפחתי שלנו החל מיד אחרי ה”בעיטה” הכואבת שחווינו בכל אברנו החיצוניים והפנימיים. העבירו אותנו למדינת ישראל גופים שלמים שעשויים מפירורים, יותר נכון לומר אולי רסיסים,רסיסים , או אולי …אבק. ארזו את חפצנו בארגזים שעליהם מודפס בשחור צה”ל- צבא ההגנה לישראל , הרגשה של רפיון מוחלט, כניעה , ואקום, אין עולם, חוסר אונים, צער., והידיעה שאין פרות קדושות, הכול פרוץ, פתוח לרווחה, מה שלמדתי בבית היה שם ונישאר שם – כאן ועכשיו זה משהו אחר, משהו חדש, לב שבור, ריק, מוכן לראות!!!!! מה לראות? מה שבאמת קורה!!!! לא לכל מקום הולכים עם העדר, רצוי להפעיל את החושים ולברר מה קורה?!?!
טוב, זו הייתה נקודת המפנה , התחלנו לטפס על הרים וגבעות, עשינו דרך ארוכה ממש והקב”ה האיר לנו את הדרך ולא נתן לנו ליפול – כלומר: לא נתן לנו לבזבז אף רגע. נתן להיות בתכלית.

 

פרק ג’
“למה אתם לא באים לחגוג איתנו? זה יום העצמאות.”
“איזו עצמאות אתם מתכוונים?”
“נו, תפסיקו כבר להיות כאילה קיצוניים? המדינה שלנו חוגגת …..בלה ,בלה, בלה……”
“לנו נגמרה המדינה, אנחנו עם ישראל בארץ ישראל, אין מה להעיף מיליונים באוויר (זיקוקים), אפשר לתרום את הכסף הזה למשפחות נזקקות… אנחנו כבר לא במשחק האשליות של אנשי הכסף, השליטה והכבוד שמנסים לגנוב את ליבנו בזיקוקים ובלה,בלה, בלה……………..”
נשכבת במיטה שבצריף, על ההר, אחרי יום מתיש של בדיקות בבית החולים ,. נשלחנו הביתה, אין צירים ואין לידה. חודשים של צירים עולים ויורדים… מגיעים לרופא, אין כלום!!! מה אפשר לעשות,. חזרנו הביתה. ההורים (ששמרו על הילדים בינתיים) נסעווווו והצירים חזרוווווו.
זה בטח לא לידה, צריך לישון קצת. מתעוררת לפנות בוקר בבהלה, אוי! שכחתי ספירת העומר …מהר סידור….קוראת בדבקות והצירים מתחילים: “ה’ באייר, יום העצמאות” – והמחשבה חולפת בראש: זה בטח לא היום הלידה… יום העצמאות?! לא יכול להיות. סוף …..התחלה חדשה: “היום עשרים יום שהם שני שבועות וששה ימים לעומר…………שבזכות ספירת העומר שספרתי היום, יתוקן מה שפגמתי בספירה י ס ו ד ש ב ת פ א ר ת ואטהר ואתקדש…………………….” והצירים חזקים וקבועים.
פתאום הבנתי שלידה מתקנת את הספירה – יסוד שבתפארת – נחתה עליי מהשמיים הבנה קבלית לפרטי פרטים של התיקון הזה, התחלתי לספור צירים, 10 דקות בין ציר לציר,טלפון לאמא: “הספקתם לנוח קצת? חבל שנסעתם, אתם יכולים לבוא?” ההורים המתוקים האלו: “אנחנו באים…שיהיה בהצלחה….” מתקשרת לשכנה: “תוכלי לבוא לשמור על הילדים עד שההורים מגיעים?” “מיד מגיעה”…. כמה דקות עוברות.,
השכנה בדלת, בעלי מודיע לי שיש ציר כל שתי דקות וחייבים לצאת, ואצלי – לא תאמינו – צירי לחץ – אומרת: ” אנחנו לא מספיקים להגיע לבית חולים, תמצא מישהי שתבוא ליילד אותי פה”
עונה לי: “לא מכיר אף מיילדת, תיכנסי מהר לאוטו”
תופסת כמה מגבות והולכת לאוטו, יווווווווווווו, רק לא באוטו, רק לא באוטו………
יורדים מההר בסיבובים ובבורות, דרך מיוחדת, כואב, דמעות……. היד תופסת את הידית בחוזקה, צייייייייייייייייייייייייר, מביטה החוצה, ומתוך הדמעות רואה את הארץ הזאת, כמה יפה, מתעוררת, הכול נוצץ מקרני השמש שזורחת ומאירה אליי מן הטל הנח על העלים .”מדהייייייייים!!!!” אני קוראת בשמחה מתוך הלב ומתוך הדמעות ביחד, עם הגוף המתוח כולו מציר לחץ אטומי.
בעלי מתבונן בי בהשתאות – ‘מי זו האישה הזאת? כנראה השתגעה לגמרי? ‘
“יש צירי לחץ, חייבים אמבולנס”
שעת רצון גדולה, מתחילה לבקש מהקדוש ברוך הוא ישועות , פרי בטן למישהי, גאולה לעם ישראל, אין זמן, עוד מעט לידה, צירי לחץץץץץץץץץץץץץץץץץ
“מה הטלפון של מד”א? 101 או 102?…..”
“יש לי יולדת באוטו, נמצא בצומת קדומים לכיוון קרני, תחברו אליי בקרני שומרון”.
מגיעים לקרני: “אין אמבולנס, זהו, אין מה לעשות, אני יולדת, נגמר.”
“הנה, האמבולנס מאחורינו”.
לוקחת את המגבות איתי ובמהירות הולכת לאמבולנס. הפרמדיק דופק על הדלת האחורית “דני, תפתח, דני” שנינו עומדים ומחכים כמה שניות … דני פותח, נכנסים ונוסעים.
“מה שמך? בת כמה? איזו לידה זאת? …..את עוד לא יולדת, נכון?”
“נראה לי שבציר הבא אני יולדת דווקא”
בודק… “דני, תעצור בצד”
“לא יכול”
“חייבים לעצור. אני צריך אותך, אני סטרילי, היא יולדת ”
עוצרים בכניסה לעזון, כפר ערבי עוין כך מספרים, וזהו….. ציר אחרון, המתנה, לחיצה ו……….חיים . איזו תינוקת מהממת. איזו התרגשות. הלב נפתח, כל העולם חדש, נקי וטהור, בפשטות.

 

פרק ד’
בבית החולים, לאחר קבלת הפנים וכמה בדיקות שגרתיות, נשארנו ביחד בחדר לרגע – בעלי, אני והתינוקת.
“צריך למצוא לה שם” , אמר בעלי והלך להביא מדבקות או משהו.
נשארתי עם התינוקת, מתבוננת לה בפנים ‘איך קוראים לה? מה השם שלה?’
כמה שניות ארוכות עוברות,
רואה אותיות מול העיניים – ע- נ – ו – ה .
הטלפון מתחיל לצלצל: “בסוף ביום העצמאות, הא?חחחחחחחחחחחחחח איך תקראו לה? עצמאותה? ישראלה?…………”
‘איזה חוש הומור יש לקב”ה, נתן לנו סיבה לחגוג בה’ באייר וסידר תפאורה מושלמת של בת מלך – עם זיקוקים וסעודות ואחדות ישראל’.
מתחננת עבור עם ישראל שברצונו של מלך מלכי המלכים וברחמיו הרבים נזכה לגאולה שלימה מהרה.


נגישות